המעצבת האמריקאית (ממוצא טייוואני) ג'וליה טסאו (Julia Tsao) מציגה קונספט של מסכים המחולקים למאות קוביות תצוגה קטנות, בגודל של כסנטימטר וחצי, שמשתנים בהתאם לאינטראקציה איתם. לא מזמן פגשנו אותה עם המופע של Nosaj Thing.
הקונספט מציע חלופה לפורמט המסך הסטטי, כשכל קוביה פועלת כיחידה עצמאית, ויכולה לנוע בחלל לכל נקודה שהיא, ללא תלות בקוביות האחרות. הקוביות מתקשרות ביניהן, מודעות למיקומן ולתפקידן היחסי מול שאר הקוביות, כדי למלא משימות משותפות – דוגמת יצירת חיווי גרפי סביב מפתחות אבודים, תנועה מסונכרנת להעצמת חוויית הצפייה או איחוד למשטחי תצוגה גדולים יותר.
שלא כמו בפרוייקט Flyfire, ההתייחסות היא עיצובית ולא טכנולוגית, עם נסיון להדגים מגוון רחב של יישומים לקונספט, כרגע ללא התייחסות אמיתית לממשק.
פרוייקט Flyfire של המעבדה לחקר עיצוב אורבני ב-MIT הוא קונספט טכנולוגי למסכים המורכבים בחלל מאוסף של פיקסלים מעופפים המסונכרנים ביניהם. פורמט התצוגה אינו מוגבל לצורה מסויימת ויכול להשתנות בזמן אמת. סרטון ההמחשה מציג את החזון ברמת הקונספט ואב טיפוס ראשוני. מזכיר במשהו את פעמוני הרוח של טקראם.
קאייצ'י מאטסודה (Keiichi Matsuda) מציג קונספט ממשקי נוטף ביקורת, החוקר את הקשר בין המרחב הפיזי למדיה הווירטואלית על-ידי הפרת האיזון ביניהם. החווייה הטוטאלית יוצרת מיזוג מוחלט של המשתמש, המרחב הפיזי והעולם הווירטואלי, כדי להרחיב את הפונקציונליות והיכולת הממשקית. הקונספט משלב עקרונות של מציאות מדומה, אוגמנטציה על סטרואידים ואמצעי שליטה שקוף.
כך למשל, תהליך הרתחת הקומקום משלב חיווי טקסטואלי, גרפי, צבעוני וקולי, כמו גם הודעה המזהירה את המשתמש מכוויות. הבעייתיות נובעת מעומס החזותי שנוצר מריבוי החיוויים הממשקיים. הסיוט הממשקי מועצם בעזרת כמות בלתי-נתפשת של מסרים פרסומיים המקיפים את המשתמש תמורת כסף הנצבר לזכותו. לא בדיוק חוויית השימוש היומיומית שהיינו מאחלים לעצמנו לעתיד.
חוקרים מאוניברסיטת קרנגי מלון פיתחו מערכת שקופה נטולת ממשק, עם פלט מבוסס אוגמנטציה המאפשר לנהגים לראות דרך קירות ולהבחין בסכנות המסתתרות מעבר לפינה. הרכב משתמש ברשת מצלמות הוידאו הפרוסות ממילא ברחבי הערים הגדולות בעולם, כדי לעבד בזמן אמת חיתוך עם מצלמה נוספת המותקנת ברכב ולקבל פרספקטיבה על בסיס נקודות משותפות. הקרנת שכבת הוידאו על שמשת הנהג נטמעת בצורה שקופה בעולם הנשקף ממנה ויוצרת אשלייה של שקיפות. במסגרת האקדמית אין כמובן מגבלות פרקטיות, כלכליות או בירוקרטיות, אבל אולי, הלוואי, מגניב.
הקליפ ל-'מוכן, מסוגל' של ה-Grizzly Bear משלב אנימציית סטופ-מושיין וטכניקת איור בפלסטלינה, המאופיינת במריחות גסות של פלסטלינה, מדיה מעורבת ועיבוד אקראי מלוכלך של דמויות (כמעט) מופשטות, שמצליחות להעביר רגש. עבודה של המאיירת האמריקאית אליסון שקולניק (Allison Schulnik) הבונה בסגנון האופייני לה עולמות הפועלים לפי חוקיות מרהיבה של תנועה, חומריות וצבע.
האמן השוויצרי Zimoun יצר קומפילציה ('ההדרה' בעברית) המאגדת 15 עבודות אמנות קינטית, המורכבות משכפול קונספטואלי של עשרות אלמנטים פשוטים המפיקים צליל – החל מכדוריות קלקר ומנועים זעירים ועד למיקרופון המגביר את קולות הלעיסה של תולעי עץ. שכפול הפרטים מפיח חיים במכלול ומגבש בו עושר רחב ומפתיע.
קונספט טכני של סטודנטים משוויץ, Laika, בוחן גופן אינטראקטיבי נטול משקלים מוגדרים, המשנה את צורתו ומראהו בתגובה לאינטראקציה איתו בזמן אמת.
הגופן אינו 'קל' או 'כבד' – ההגדרה החופשית שלו מאפשרת למשתמש להשפיע על תכונותיו – משקל, ריווח בין אותיות, סריפים, זווית הטיית האות והחלקת קצוות הגופן. הפרוייקט מדגים יישומים המשפיעים על הגופן לפי מיקום המשתמש בחלל, כמות הכוח שהוא מפעיל ואף לפי נתוני המסחר בבורסה. כיוון שהטיפול הטיפוגרפי לא אחיד (ולא מוצלח), התוצאה נשארת כרגע במישור הטכני למטרות אקדמיות.
האמן האירי אסבסטוס מסתובב ברחובות דבלין ומדביק מודעות מאויירות המכריזות על אובדנם של פריטים שונים ומשונים, בתקווה שהמוצא הישר (עם הזמן הפנוי) ישלח אליו מייל. הפרוייקט, Lost, נוצר בהשראת עיצוב מודעות רחוב אקראיות, הבחירה בפורמט המוקטן יוצרת בידול מהן אך עדיין מושכת תשומת לב והרעיון המקסים.
Videogioco ('משחקי וידאו' באיטלקית) היא אנימציה נסיונית, המתבססת על טכניקה החושפת בהדרגה סדרת איורי עיפרון שסודרו בדקדקנות על גבי ניירות חופפים שנפרסים בסטופ-מושיין לאורך זמן כדי לייצר אשלייה של תנועה. התוצר מדהים.
הקליפ של ההרכב האנגלי Blue Roses צולם בטכניקה של הסטת מצלמה בכדי לקבל אפקט סטריאוסקופי תלת-מימדי. הקליפ צולם במקביל בשתי מצלמות HD שחוברו יחד, כך שכל דימוי מצולם משתי נקודות מבט כמעט זהות, המוצגות לסירוגין במהירות בעריכה, כדי לייצר אשליית עומק מהפער בפרספקטיבה.
העקרון מיושם בדרך כלל על תמונות סטטיות, שם באופן לא מפתיע הצפייה בפריים המרצד לאורך זמן מעצבנת את העין. זו הפעם הראשונה שאני נתקל בנסיון ליישם אותו בפורמט של וידאו – הבחירה בצבעוניות מונוכרומטית והתנועה המתמשכת מצליחה לייצר חוויית צפייה לא שגרתית, בה הנסיון לבנות ריצוד מתון, שלא בהכרח יגרום לעיניים שלכם לדמם, יצא מוצלח למדי.
פוסטים ישנים יותר
RSS