פורמט להדפסה של דפי סקיצות למעצבי אינטראקטיב מוצע להורדה חופשית מהבלוג של ולדימיר קרר. הדפים תוכננו לצורך עיצוב ווירפריימס או סקיצות עיצוביות לאתרים. הדף מדמה חלון דפדפן בפורמט פרופורציונלי למסך ומשולבים בו קווי עזר לבחירת המעצב. דפדפן ספארי נבחר לא מסיבות אידאולוגיות, אלא בגלל האפרוריות המתאימה להדפסה. פורמט שימושי ונחמד.
[מצאתי ב-swissmiss]
סטיבן פרנק פרסם פוסט בטאמבלר שלו שמצליח להצביע בצורה מדוייקת על הבעייתיות עם דירוג גולשים המתבסס על סקאלת כוכבים. זה נובע מכך שרק 'בעלי הדעה' אכן טורחים להצביע, ולהם בד"כ יש דעה קיצונית. כיוון שמדובר על ממוצע, התוצאה לא תגיע לקצוות ממילא – כך שהכל הופך לפחות רלוונטי.
זה כמעט מיותר לדרג לפי 5 כוכבים, 10 כוכבים, או 100 כוכבים, כאשר כל מה שאתה באמת צריך זה: 'אהבתי את זה', 'לא אוהב את זה' ו-'אדיש'.
אם אתם ynet, אז תצליחו לבצע שדרוג לממשק הטוקבקים, אך בדרך להמציא חסם חדש שיכריח את הגולשים שלכם להרשם, בכדי שיוכלו להמליץ להנאתם על הטוקבקים הרלוונטיים (?) שהסתננו אל תוך הבליל המתלהם. די מאבד את הטעם, לא?
[מצאתי ב-daringfireball]
טיפוגרפיק פוסטרס (כפל משמעות) הוא מאגר שיתופי מוצלח של פוסטרים מעניינים מבחינה גרפית, עם דגש על טיפוגרפיה. האתר מתבסס על קהילת גולשים מצומצמת שקיבלה אישור לפרסם עבודות באתר. בכדי להצטרף לקומץ בעלי הסיסמא יש לעבור "ועדת קבלה" – העלאת כמות מסויימת של עבודות, והמתנה לאישור. ממשק הניווט באתר מוגבל למדי, ולמרות שקיים שימוש כלשהו בתגיות, השיטוט מתבסס בעיקר על שמות המעצבים. תהליך הסינון מצליח ליצור מאגר עשיר ואיכותי (ברובו) עם מגוון עבודות מרשים.
אם העיניים הן חלון לנפש, הצלם האמריקאי כריס סקארבורו מעביר את התמונות שלו תהליך לא אגרסיבי של עיבוד תמונה בפוטושופ, כדי להגדיל את העיניים של הדמויות ולהדגיש את הצבעוניות שלהן. זה מזכיר קצת מנגה, אבל הנגיעות הקטנות הללו מוסיפות דגש מעניין, ועדיין מצליחות לשמור על מראה טבעי. מוצלח.
טופו (Tofu) הוא רובוט נסיוני חדש שמפותח במדיה-לאב של MIT, שמשלב רובוטיקה עם אנימציה בכדי לחקור דרכים חדשות בהן רובוטים יכולים להשתמש בהבעות פנים ותנועה בכדי ליצור קשר חברתי-רגשי עם אנשים. טופו משתמש בעקרונות של האנשת דמויות באנימציה קלאסית, בכדי להעביר תחושות/מסרים/רגשות – תנועות הגוף שלו נוצרו בהשראת אנימציות של דיסני משנות ה-50.
הייחודיות של הרובוט הזה היא דווקא בעיניים שלו, אשר מורכבות משני מסכי OLED עגולים. על המסכים נעים האישונים באמצעות אנימציה דו מימדית, אשר נעשית בתיאום עם תנועות הגוף שלו, לפי עקרונות ההנפשה של דיסני. השימוש במסך מאפשר להגיע לטווח הבעות עיניים רחב ולתפישת תנועה מציאותית יותר. החיבור של התנועה המוגזמת עם האנימציה יוצר רובוט מלא חיים, אנושי וחמוד – שמות תואר שמדגימים עד כמה התוצר שונה מהותית מהרובוטים הדוממים שאנחנו רגילים לראות.
[מצאתי ב-wired]
האסלה האינטראקטיבית היא קונספט הזוי שמטרתו לתת חיזוק חיובי לילדכם הלומד להשתמש בשירותים. היא שרה בהיסטריה, שולחת ידיים אל הילד המפוחד, ומעיפה באלימות את גליל נייר הטואלט. בפועל זו דרך לייצר חוויית ילדות טראומטית אך בלתי נשכחת, שתעלה שנים לאחר מכן על ספת הפסיכולוג. זה אולי תחליף אינטראקטיבי לסיר הסירים של אלונה פרנקל ("שלום פיפי! שלום קקי!"), אבל באופן יחסי האיום שיבוא שוטר נראה תלוש פחות.
זו דוגמא מעולה למוצר אינטראקטיבי שלא נעשתה בו עבודת מחקר מקדימה, הבנה של עיצוב לקהל היעד או מחשבה על האינטראקטיביות שמתאימה לו – זה לא מוצר שעומד מאחוריו מעצב. מאחורי הפרוייקט עומדים סטודנטים לרובוטיקה, והוא לא צפוי לצאת כמוצר מסחרי (וטוב שכך). לא הושקע פה זמן רב בפיתוח או בעיצוב – מסגרת של 10 ימי עבודה בסה"כ, ועלות פיתוח של 18$. הזוי ומפחיד.
[מצאתי ב-engadget]
הרבה מחשבה הושקעה בעיצוב נגן המוזיקה של סמסונג M7600, טלפון חדש שיושק בקרוב ומכוון לקהל יעד צעיר. באפליקציה שולבו תכונות לעריכת מוזיקה דיגיטלית בזמן אמת – הקלטה, סימפול, הוספת פילטרים וסקראצ'ינג. כל אחת מפינות המסך יועדה להפעלת אחת מתכונות הנגן. הצד הימני מכיל תמיד את כפתור הפעולה העיקרית שהמשתמש ירצה לבצע: השהייה/הפעלה של המוזיקה, או פעולת 'אישור' בעת ניווט בתפריטים. הצד השמאלי מכיל תמיד את הפעולה שתחזיר את המשתמש אל התפריטים או חזרה אל המקום ממנו הגיע ('back'). חיווי ההתקדמות בשיר מתבסס על מעגל גרפי, והסריקה בתוכו קלה ואינטואיטיבית. ממשק חכם ויפה.
[מצאתי ב-engadget]
טקאו איגאראשי מאוניברסיטת טוקיו עיצב קונספט ממשקי המתמודד עם בחירה מרובה ומורכבת של אייקונים על מסכי מגע. הרעיון מתבסס על דימוי של בועות בכדי לאגד קבוצות של אייקונים (בעברית: 'צלמיות'). כאשר מקרבים אותם אחד אל השני, הבועה שמקיפה אותם מתאחדת. נגיעה כפולה על קבוצה תפרוש אותה לצפייה. ציור של קו החוצה את הבועה – יפצל אותה בהתאם לקו המצוייר. נגיעה ממושכת היא המקבילה ל'מקש הימני', ומאפשרת לאגד את הקבוצה לתיקייה חדשה. העקרון הממשקי הזה מאפשר ליצור סדר בין אובייקטים, לגרור אותם יחד וליצור היררכיה ביניהם על בסיס דימוי הגיוני ופשוט להבנה.
בתקופה הזו שאנו רואים את התפתחות מסכי המגע והפיכתם לאמצעי שליטה נפוץ יותר ויותר, נפתחות מחדש שאלות לגבי הדרך בה אנחנו מפעילים את המוצרים שלנו. יש כאן הזדמנות למעצבי האינטראקטיב לשנות את האינטראקציה היומיומית שלנו עם הממשקים המקיפים אותנו והדימויים שהיא שואבת השראה מהם, ולמצוא פתרונות של עיצוב אינטראקטיבי טובים יותר לפעולות הבסיסיות שמלוות אותנו.
בפרוייקט להעלאת המודעות לתאונות דרכים בליסבון, נצבעו מעברי חצייה טיפוגרפיים בהם הפסים הלבנים הורכבו משמות הולכי רגל שנהרגו במקום מפגיעת מכוניות. על שפת הכביש הוסבר שרבע מנפגעי תאונות הדרכים הם הולכי רגל. הפרוייקט הזה יוצר אנדרטת הסברה פונקציונלית שמצליחה לשלב את הנצחת שמות הנפגעים עם העלאת המודעות ועדיין לשמור על הפונקציונליות הבסיסית של מעבר החצייה. זה מפתיע ומעניין – משהו שלא כדאי לומר על מעבר חצייה, וזו הבעייתיות איתו. בניגוד למעבר חצייה רגיל, אנשים מתעכבים עליו בקריאת השמות והבנת הקונספט שמאחוריו – לא משהו שישפר את הסטטיסטיקה.
[מצאתי ב-backspace]
רון ברינקמן גיבש קונספט ממשקי שמציע גישה חדשנית להתייחסות לממשקים העובדים במגבלות של מסכים קטנים – ממשק משתמש לא מישורי*. הקונספט מתבסס על עיוות חזותי של התוכן בכדי להגדיל את השטח הרלוונטי לצפייה, בדומה לזכוכית מגדלת. המשתמש מנווט אל השטח שבו הוא רוצה להתמקד, כאשר התוכן מסביבו מתעוות. העיוות החזותי חכם, ומשנה את הפרופורציות שלו בהתאם לתוכן שהמשתמש מתמקד בו: כאשר זוהי שורת טקסט, העיוות יתאים את עצמו ויהפוך לרחב וצר בכדי להקיף אותה, אך כשנצפה בתמונה מרובעת, הוא יהפוך למרובע. היתרון היחסי של ממשק שכזה הוא בכך שהוא מאפשר למשתמש להגדיר שטח עניין בו הוא רוצה להתמקד, ועדיין לשמור על ההקשר שלו במסמך הגדול.
יש כאן נסיון להתייחס למגבלות מכיוון אקדמי – הפתרון הזה מתעלם מהרבה מאוד חסמים פסיכולוגיים. האומץ לעוות את התוכן מבחינה חזותית הוא חדשני, ושונה מהותית מהתפישה הנוכחית, אשר מנסה להציגו בדיוק כפי שהיינו רואים אותו על מסך המחשב – פשוט כי כך אנחנו (הלקוחות המשלמים) רגילים לראות אותו.
הצגת אתר אינטרנט על גבי מסך קטן מתבססת כיום על עקרון בו אנו מגדילים את האתר ומזיזים את התמונה המוגדלת. העקרון הזה נשמר ברוב הדפדפנים הניידים, והשליטה מתבצעת במגבלות החומרה המשולבת בהם. בטלפונים הסלולריים הסטנדרטיים השליטה המסורבלת נעשית באמצעות המקשים. ב-iphone ובמכשירים הדומים לו השליטה קלה יותר ומתבססת על מחוות נגיעה על מסך המגע, צמצום והרחבה בכדי להגדיל/להקטין ותנועת אצבע בכדי לנווט. האייפון היא שיפור ממשקי לניווט בתצוגה המתאימה למסכים גדולים, מבלי להציע פתרון תצוגה יעיל המתאים למגבלות של המסך הקטן. כאן יש שילוב של שניהם.
*במקור זה נקרא 'לא אוקלידי', על שם המתמטיקאי היווני אוקלידס, שעל עקרונותיו מתבססת הגאומטריה המודרנית. גאומטריה אוקלידית = גאומטריה מישורית, אז לצורך הבהירות בעברית הפעם נסתפק במישורי.
[מצאתי ב-mozphone]
