הסרטון הקצר Nuit Blanche ('לילה לבן' בצרפתית) נוצר בעקבות חלום בהקיץ של הבמאי הקנדי Arev Manoukian (שאין לי מושג איך להתחיל לתעתק את השם שלו לעברית) מבית ההפקה הקנדי Spy Films. הסרטון מתאר התרחשות על-זמנית של פגישה מקרית בין שני אנשים זרים, שמשמשת כתירוץ לנפץ כמויות גדולות של זכוכית. השפה העיצובית שואבת השראה מהפילם נואר, בעיבוד גרפי מרהיב המלווה בפסקול מדוייק המשלים את החווייה.
לסרטון מתלווה הצצה מרתקת אל מאחורי הקלעים, המפרקת את הסצינות למרכיבי הקומפוזיציות הבונות אותן.
La Puerta ('הדלת' בספרדית) הוא סרטון אנימציה מבוסס סטופ-מושיין המורכב מרצף צילומי דלתות, שערים, קירות ומנעולים של בתים מרחבי איטליה וספרד. האנימציה מבוצעת בצורה נפלאה, כשהשליטה המרשימה בטכניקה מנצלת את המגוון העשיר של הדימויים כדי ליצור אשלייה משכנעת של תנועה והתפתחות לאורך זמן. מעולה.
The Sandpit של סאם או'הר (Sam O'Hare) מלווה פסקול מעולה בהתרחשויות יומיומיות מרחבי העיר ניו-יורק, שצולמו בטכניקת טילט-שיפט, היוצרת עיוות בעומק השדה ואשליה של צפייה במיניאטורות. אין סוף מפתיע, אז תעצרו כשתתייאשו.
הפרשנות האלימה ל-'עצמות שחורות' של ההרכב האוסטרלי Teenagersintokyo, יוצרת חיבור כל-כך טבעי בין הדימוי לצליל, שהוא נראה כמעט מובן מאליו. פרץ האלימות, האש והפיצוצים (האמיתיים, אגב) מלווים בעבודת צילום מרהיבה ועריכה מדוייקת, שמשתמשת בניואנסים של מהירות כדי להדגיש את עוצמת ההתרחשות.
הקליפ של ההרכב האנגלי Blue Roses צולם בטכניקה של הסטת מצלמה בכדי לקבל אפקט סטריאוסקופי תלת-מימדי. הקליפ צולם במקביל בשתי מצלמות HD שחוברו יחד, כך שכל דימוי מצולם משתי נקודות מבט כמעט זהות, המוצגות לסירוגין במהירות בעריכה, כדי לייצר אשליית עומק מהפער בפרספקטיבה.
העקרון מיושם בדרך כלל על תמונות סטטיות, שם באופן לא מפתיע הצפייה בפריים המרצד לאורך זמן מעצבנת את העין. זו הפעם הראשונה שאני נתקל בנסיון ליישם אותו בפורמט של וידאו – הבחירה בצבעוניות מונוכרומטית והתנועה המתמשכת מצליחה לייצר חוויית צפייה לא שגרתית, בה הנסיון לבנות ריצוד מתון, שלא בהכרח יגרום לעיניים שלכם לדמם, יצא מוצלח למדי.
קולקציית האביב של בית האופנה Temperley London הוצגה בשבוע האופנה בלונדון על גבי זואיטרופ מרובה שכבות ועשיר בעיטורי עץ, שהתנשא לגובה של 3.5 מטר. זואיטרופ (Zoetrope) הוא פורמט טרום-קולנועי – מכשיר מכאני דמוי גליל העשוי מעץ ומסתובב במהירות בכדי להפיח אשלייה של תנועה מרצף של דימויים עוקבים.
בפעם הקודמת ראינו בפרקסינוסקופ של מורי מקלרן מאמץ להתכתב עם המדיה הקלאסית עם נגיעה עיצובית עכשווית. הפעם הדגש נמצא דווקא בשחזור מכלול החווייה האותנטית של הפורמט. השחזור הטכני משפיע על אופי הצילום של פריטי הקולקציה, החומריות, הצבעוניות, התאורה וצורת ההגשה הכמעט מוזיאונית של הסרטון המתעד את הפרוייקט. הביצוע מרהיב, אך האם חסרה כאן אמירה של המעצב?
התמונות המתות (The dead photos) הוא פרוייקט צילום מתפתח של הצלם טום פיליפס, שמציג את עצמו "מת" במקומות שונים בעולם. משהו בסגנון הצילום החובבני למראה, ומספר קריצות הומוריסטיות פה ושם, מצליח לשמור על הציניות הקלילה של סדרת התמונות מלהפוך למדכאת. הפרוייקט נמצא בתהליך של חיפוש, ואמור להתפתח לאורך זמן – כרגע המגוון מוגבל מעט, אך הקונספט מגניב.
הקליפ לשיר 'יש לנו זמן' של מורי מקלרן (Moray McLaren) מתבסס על רצף אנימטיבי שמופק על ידי סדרה של פרקסינוסקופים – מכשיר מכאני מסתובב להצגת אנימציה שהומצא ב-1877 (1873 לפי וויקיפדיה, אגב). הפרקסינוסקופ הוא אחד מיסודות הקולנוע המודרני, המאפשר ליצור אשלייה של תנועה אנימטיבית בעזרת רצף של איורים עוקבים המסתובבים במהירות. בכדי לשמור על הקונספט, התוצר נטול אפקטים של עריכה דיגיטלית – הדימויים מצולמים כולם, מהירות סיבוב הציר סונכרנה למהירות הצילום, העריכה והמעברים בוצעו על ידי גזירה והחלפה פיזית של סלילי סרטים – טיפול עכשווי שנועד לשמר מעט מהקסם הקולנועי של פעם. מקסים.
הבמאי, דיוויד ווילסון, שגם אייר את הכל במשך 5 שבועות של איור, שחרר סרטון עם הצצה מרתקת על תהליך העבודה, על המורכבות הטכנית בעבודה עם פרקסינוסקופ, על האתגר בעיצוב אנימציה המיועדת לפורמט, טכניקות שצבר ליצירת אשליות שונות של תנועה ומבט אל מאחורי הקלעים.
מהדברים הקטנים בחיים – הצלם האמריקאי צ'רלי מקארת'י (Charlie McCarthy) ערך סרטון מתוך סדרת תמונות בחשיפה ארוכה, בהן צילם חרקים מעופפים תחת מנורת רחוב. העריכה נפלאה, והחיבור המוזיקלי המדוייק עושה לזה רק טוב.
פוסטים ישנים יותר
RSS