ארכיון אוקטובר 2008

טכנולוגיה ככלי אמנותי

ברז ה-RGB הוא עבודה של האמן הצרפתי ברטרן פלאנה (Bertrand Planes), אשר יוצר בעבודותיו מפגשים מעניינים בין אמנות לטכנולוגיה. RGB Tap - Bertrand Planes בעבודה אחרת מחבר ברטרן בין עוגב קלאסי לעולם הדיגיטלי היומיומי, ומוסיף לו חיווי של אקולייזר, על ידי עיבוד הצליל המנוגן, יצירת הצורות בזמן אמת והקרנתן על גבי עוגב של כנסייה. Organ vu-meter - עוגב עם חיווי של אקולייזר לעוגב עם חיווי האקולייזר יש גם סרטון, אשר עוזר אף יותר להבחין בדיאלוג המעניין בין האמנות לטכנולוגיה - כיצד הם משלימים אחד את השני ומשדרגים את חוויית הצפייה. עבודות מעניינות נוספות כוללות את המצלמה שעוקבת אחרי כוס מים תמימה, את תיעוד היוזר טסטינג של הויברטור שאפשר לחבר לאייפוד (הוא רשם על זה פטנט), ואת Life Clock - שעון שהמנגנון שלו הואט פי 61320, עד שכל שנתה על גביו מייצגת שנה בחיים (אין לי מושג איך שמים לב שנגמרה הסוללה).

Audi Calamaro

הקלמרו היא המכונית המעופפת של אאודי, מכונית קונספט בהשראת המקור של הדיונון (לכן גם השם קלמארו), שעוצבה על ידי סטודנט הונגרי כחלק מתחרות שארגנה סוכנות פורשה בהונגריה. Calamaro - המכונית המעופפת של אאודי [מצאתי ב-GadgetLite]

טוטוקי באקו – משחק חיטוט

Tuttuki Bako הוא משחק אינטראקטיבי חדש מיפן בו המשתמש תוקע אצבע בחור הנמצא בגוף המשחק, בכדי לשחק עם מגוון דמויות וירטואליות על גבי מסך LCD המכסה את חלקו הקדמי של המכשיר. המשחק מגיע עם שש אינטראקציות משחקיות שונות - החל מהתעללות סדיסטית באיש פיקסלים ועד לאינטראקציה עם דוב פנדה. Tuttuki Bako - האינטראקציה מתבצעת דרך חור עלות המשחק היא כ-35$, והוא זמין לקנייה בחנות יפאנית מרצדת במיוחד, בה שלושת הפולדים העליונים הוקדשו לבאנרים ופרסומות, ואינה מומלצת לסובלים מאפילפסיה, אך כן ניתן לצפות בה בהוראות הפעלה, בתמונות ובסרטוני אנימציה מתוך המשחק. מדהים לראות כמה עונג מפיקה היפאנית ממנו (אולי בקרוב בגירסה למבוגרים?) בסרטון פרסומת קורע מצחוק, כמו שרק היפאנים מצליחים לעשות: [מצאתי ב-Technabob]

רשת חברתית מבוססת מרצ'נדייז

Poken היא ללא ספק הרשת החברתית עם הקונספט ההזוי ביותר שנתקלתי בו. משתמשי פוקן (כן, בעברית זה נכתב בצורה מטופשת) יקנו לעצמם פוקנים, שהן דמויות פלסטיק המכילות סוג מסויים של התקן RFID המזהה אותן ומאפשר לאכסן בהן מידע. כאשר המשתמש מפגיש את הדמות שלו עם דמות של חבר ומצמיד את ידי הפלסטיק שלהן - מתבצעת לחיצת יד סמלית המעתיקה את הפרטים המזהים בין שתי הידיים - ובסופו של דבר תעדכן את רשימת הקשרים החדשים שנוצרו אל האתר. בפוקן המשתמשים למעשה בונים את הרשת החברתית שלהם בעולם הוירטואלי על ידי יצירת קשרים חברתיים עם אנשים בעולם האמיתי. לחיצת יד בין פוקנים הצעצועים אלקטרוניים שעליהם מתבססת הרשת הם מרצ'נדייז לכל דבר, ומכירתם מאפשרת למתג אותם ו/או להשתמש בהם כפלטפורמת פרסום. כיוון שהפנייה היא לקהל צעיר, שמפרסמים תמיד מחפשים דרך להגיע אליו - התפוצה של הפוקנים כפלטפורמה פרסומית יכסו את העלות שלהם, ויצרו היתכנות להפיצם בחינם או תמורת סכום סמלי. לאובייקטים הללו כפלטפורמה פרסומית או כמוצר מדף יש פוטנציאל על הנייר ליצור תזרים מזומנים אשר יכול לצמצם את התלות בפרסומות באתר עצמו. אבל מבחינה פרקטית - להתנות קיום של רשת חברתית וירטואלית בהימצאותם של אובייקטים פיזיים מגבילה את הויראליות ואת קצב ההתפתחות של הרשת, ובכך בסופו של דבר גם את הקיום שלה לאורך זמן. לכן, בכדי להגדיל את השימוש והצורך באובייקטים הללו, הטכנולוגיה של פוקן פתוחה מראש לקהל המפתחים, משלבת API עם סטנדרטים פתוחים (OpenSocial), בכדי להגדיל את הפוטנציאל של הטמעתה כטכנולוגיה סטנדרטית.

שילוט מטאפורי

בית הטרור יושב אי שם בלב שדרה ציורית בבודפשט. זהו בניין המשטרה ההונגרית החשאית לשעבר, אשר משמש כיום כמוזיאון, כאתר היסטורי וכאתר הנצחה. השילוט של המקום מתבסס על קרניז הבנוי מעל הבניין, שהוא למעשה סטנסיל עם המילה "טרור", אשר מוטלת כצל על הבניין. בית הטרור בבודפשט סוג השילוט הייחודי הזה מתבסס על רעיון אדריכלי וגרפי חכם שמצליח להעביר מסר פשוט. בהקשר של טרור זו הברקה של ממש. לפחות כשיש שמש אירופאית במהלך היום. בלילה אני מניח שהמקום ממילא סגור. [מצאתי ב-ExhibitFiles]

איי סנסריף

סנסריף (San Serriffe) היא קבוצת איים באזור איי סיישל, שהתגלתה על ידי האנגלים ב-1421, הפכה לקולוניה ספרדית ופורטוגזית, לאחר מכן סופחה שוב על ידי הבריטים, נמסרה שוב לפורטוגזים ולאחר מכן נשלטה בצורה משותפת. על עצמאותה היא הכריזה ב-1967, ולאחר 20 שנות שלטון צבאי (בעיקר על ידי הגנרל פיקה), נבחר לראשונה נשיא בבחירות אזרחיות, בשנת 1997. המדינה מורכבת משני איים מרכזיים - האי העליון (Caissa Superiore - באנגלית: Upper Caisse) והאי התחתון (Caissa Inferiore - באנגלית: Lower Caisse). מפת סן סריף סנסריף התפרסמה ב-1977 בעיתון הגרדיאן, בכתבת תחקיר שהשתרעה על גבי שבעה עמודים לכבוד יום העצמאות ה-10 של המדינה, כמתיחת 1 באפריל, על ידי פיליפ דיוויס. במתיחה שותפו חברות מסחריות מרכזיות - גינס שפרסמה כיצד מבשלת גינס בסנסריף יצרה בטעות בירת גינס לבנה עם קצף שחור, טקסקו הגרילה חופשה באיים בין לקוחותיה, קודאק ערכה תחרות צילומים. את מערכת העיתון הציפו פניות של קוראים רבים שביקשו לקבל מידע נוסף על האיים. כמובן שהתרגום שלי מפספס המון, לא פשוט לתרגם מושגים טיפוגרפיים לעברית - הסקירה המקורית, צילומי הכתבה והפרסומות המלוות וגם סקירת התגובות והספינים בעקבותיה לאורך השנים - זמינים כולם במוזיאון המתיחות. גם ל-Wikitravel התווספה סקירה משלה ב-1 באפריל 2006. [מצאתי ב-Strange Maps]

טיפוגרפיה אובססיבית

מה אפשר לעשות עם 250,000 מטבעות, 100 סטודנטים מתנדבים ושבוע עבודה? פרוייקט אמנות רחוב אמסטרדמי שהתחיל באיסוף של 250,000 סנטים בכיכרות הציבוריות באמסטרדם, חלוקתם ל-4 משפחות גוונים שונים, וסידורם לאורך כ-300 מטר בכדי שירכיבו את המשפט: "אובססיות עושות את החיים שלי גרועים יותר ואת העבודה שלי טובה יותר" (בתרגום חופשי). Obsessions make my life worse and my work better התכנון המקורי היה להשאיר את הסנטים המפוזרים כמו שהם לאינטראקציה עם הרחוב, אלא ש-20 שעות אחרי שמונת הימים שלקח להרכיב את המשפט, ראה אחד השכנים אדם שאסף להנאתו את הסנטים המפוזרים ברחוב, וקרא למשטרה. המשטרה מצידה אספה את שאר הסנטים המפוזרים, ומהעבודה נשאר הבלוג המתאר את הפרוייקט, והאלבום בפליקר.

עולם וירטואלי למוסלמים בלבד

הרשת החברתית המוסלמית Muxlim מתכננת להשיק עולם וירטואלי תלת מימדי דמוי Second Life שמיועד למוסלמים בלבד, בו הם יוכלו ללבוש חג'אב ולהתפלל להנאתם במסגדים. הגבלת העולם הוירטואלי למוסלמים בלבד תיושם בצורה של ענישה קולקטיבית, באמצעות חסימת כתובות IP שמקורן אינו במדינות ערביות. המודל העסקי לא מתחכם מדי, ומתבסס על חשבונות VIP, מכירת אובייקטים וירטואליים, פרסום, קהילות ממותגות ומרצ'נדייז. Muxlim עצמה נראית כמו רשת חברתית סטנדרטית לחלוטין, וקשה למצוא בה סממנים שמבדלים אותה כרשת מוסלמית - כמובן אם מתעלמים מהחדשות השוטפות מאל ג'זירה ומהפיצ'ר שמאפשר לנווט בקוראן לפי סורות, לקרוא תרגומים ופרשנויות ולשמוע אותו על רקע תמונה של מכה בליווי סימולטני של כתוביות. ועדיין הרשת הזו מושכת מיליון וחצי משתמשים יוניקים בחודש שמחפשים לבדל את עצמם כמוסלמים ברשת. [מצאתי ב-TechCrunch]

איך מתרגמים שירות ווב 2.0 מצליח לכסף?

twitter הוא שירות מיקרובלוגים מעולה. הוא שירות ווב 2.0 מצויין, שנוצר בתקופת "הבועה השנייה", שכרגע עומדת בפני סימן שאלה מעניין, כמו הרבה חברות אחרות, בעקבות המשבר הכלכלי. טוויטר מייצגת את חברות הווב 2.0, כיוון שהיא אחת המצליחות בהן. נכון שלפעמים בטוויטר יש גם דאון טיים מבאס, אבל גם עם זה המשתמשים מתמודדים באהבה בדרך כלל, ולא נראתה נטישה מאסיבית של השירות בעקבות בעיות יציבות פה ושם, גם כשהמצב היה חמור. על השאלה "מה אתה עושה?" עונות כמויות עצומות של אנשים בכל רגע נתון, בפוסטים שמוגבלים ל-140 תווים - באמצעות האינטרנט, מחשבי כף יד, הודעות טקסט, בלאקבריז, דוא"ל, יישומי משנה (api), גירסאות לוקאליות בשפות אחרות... על הכל חשבו בטוויטר כדי ליצור שירות מצליח. חוץ מעל מודל עסקי, שיתרגם את ההצלחה לכסף. כמובן שגם עכשיו טוויטר מרוויחים כסף לא רע משיתופי פעולה והכנסות מזדמנות, וגם לגייס כספים אין להם קשיים חמורים במיוחד, והשאלה רלוונטית לרבות מחברות הווב 2.0 האחרות, אבל אל טוויטר מכוונים זרקורים רבים כתוצאה מהפופולריות הרבה שלה, והעניין בכך שתמצא מודל עסקי שמנצל את הצלחת השירות והפופולריות שלו (eyeballs בשפה מקצועית) הוא בכך שהמודל ישפיע על התעשייה כולה. אז כן, ב-2009 בטוויטר מבטיחים לספק תשובות (בעיקר לעצמם), והשירות המצליח יתורגם, אולי, לכסף.

אינטראקציה עם אבני דומינו

Domino Music הוא פרוייקט סטודנטיאלי המדגים יצירה מוזיקלית מרצף של צלילים, באמצעות אינטראקציה עם אבני דומינו. על כל אבן מודבק קוד של צליל בודד, אשר מופק ברגע שהוא מופיע. מעבר לחוויית השימוש והאינטראקציה במשחק עם הצלילים כבודדים על גבי שולחן או בחלל, ההצלחה הרעיונית שבפרוייקט היא בכך שהסטודנטים (מאוניברסיטת סידני, אגב) הצליחו לתרגם את החוויה החזותית של קלישאת נפילת שורות אבני הדומינו לכדי רצף מוזיקלי, ובכך להוסיף להן פרשנות של צליל. מעניין יהיה לראות שילוב של אלמנט מוזיקלי שכזה בתחרויות אבני הדומינו.