רשת חברתית מבוססת מרצ'נדייז

Poken היא ללא ספק הרשת החברתית עם הקונספט ההזוי ביותר שנתקלתי בו. משתמשי פוקן (כן, בעברית זה נכתב בצורה מטופשת) יקנו לעצמם פוקנים, שהן דמויות פלסטיק המכילות סוג מסויים של התקן RFID המזהה אותן ומאפשר לאכסן בהן מידע. כאשר המשתמש מפגיש את הדמות שלו עם דמות של חבר ומצמיד את ידי הפלסטיק שלהן - מתבצעת לחיצת יד סמלית המעתיקה את הפרטים המזהים בין שתי הידיים - ובסופו של דבר תעדכן את רשימת הקשרים החדשים שנוצרו אל האתר. בפוקן המשתמשים למעשה בונים את הרשת החברתית שלהם בעולם הוירטואלי על ידי יצירת קשרים חברתיים עם אנשים בעולם האמיתי. לחיצת יד בין פוקנים הצעצועים אלקטרוניים שעליהם מתבססת הרשת הם מרצ'נדייז לכל דבר, ומכירתם מאפשרת למתג אותם ו/או להשתמש בהם כפלטפורמת פרסום. כיוון שהפנייה היא לקהל צעיר, שמפרסמים תמיד מחפשים דרך להגיע אליו - התפוצה של הפוקנים כפלטפורמה פרסומית יכסו את העלות שלהם, ויצרו היתכנות להפיצם בחינם או תמורת סכום סמלי. לאובייקטים הללו כפלטפורמה פרסומית או כמוצר מדף יש פוטנציאל על הנייר ליצור תזרים מזומנים אשר יכול לצמצם את התלות בפרסומות באתר עצמו. אבל מבחינה פרקטית - להתנות קיום של רשת חברתית וירטואלית בהימצאותם של אובייקטים פיזיים מגבילה את הויראליות ואת קצב ההתפתחות של הרשת, ובכך בסופו של דבר גם את הקיום שלה לאורך זמן. לכן, בכדי להגדיל את השימוש והצורך באובייקטים הללו, הטכנולוגיה של פוקן פתוחה מראש לקהל המפתחים, משלבת API עם סטנדרטים פתוחים (OpenSocial), בכדי להגדיל את הפוטנציאל של הטמעתה כטכנולוגיה סטנדרטית.