אובססיב קומפולסיב הוא האתר של קייט בינגאמן-ברט (Kate Bingaman Burt), בו היא מתעדת את הקניות היומיומיות שלה, כפרוייקט אמנותי העוסק בתרבות הצריכה. בגלגולו הנוכחי קייט מאיירת פריט ששילמה עליו כסף באותו היום, מספרת את הסיפור שמאחוריו, ובאופן די קבוע גם מתרצת את הקנייה האימפולסיבית של הפריט הלא חיוני בעליל. בסוף כל חודש היא מאגדת כלל הפריטים למגזין שהיא מפיקה בעצמה, ומציעה אותו למכירה ברחבי הרשת, בחנויות הקהילתיות השונות.
NowDoThis הוא כלי לניהול רשימת מטלות עם גישה ממשקית מעניינת. הכלי פוקד על המשתמש להשלים פעולה אחת בכל פעם. עם מילוי המשימה יקבל המשתמש את המשימה הבאה שעליו יהיה להשלים. בניגוד לפורמט רשימת המטלות הסטנדרטית, הוא זה שמחליט עבור המשתמש איזו משימה ימלא, מציב זאת כעובדה, וחוסך ממנו את הצורך לחשוב באופן עצמאי. אפליקציה פשוטה עם מנטליות של רס"ר משמעת סובייטי. לפעמים זה מה שצריך.
mTable הוא שולחן שאנשים יכולים לתכנן באמצעות טלפון נייד. השירות מאפשר לאנשים ליצור שולחן אישי משלהם – הם יכולים להשפיע על הצורה, המבנה, הצבע והחומר. הדגש הוא על הנגיעה האישית – שירות ייחודי שמאפשר ללקוח לבצע קסטומיזציה וגם פרסונליזציה של מוצר, שמתבטאים בפועל בעשיית חורים בשולחן.
בכדי ליצור שולחן חדש, הלקוח מתקין את התוכנה על הטלפון הסלולרי האישי שלו (שבמקרה חייב להיות נוקיה מדגם ספציפי). הממשק מאפשר לבצע מניפולציות פיסוליות על החומר. המשתמש מתחיל עם משטח שטוח לחלוטין, והוא יכול ליצור בו שקעים ואף חורים, בצורה חופשית. ניתן להגדיר את סוג וגודל השולחן הרצוי, את העץ ממנו יבנה השולחן, הצבע וסוג הגימור. עם השלמת תהליך העיצוב – נשלח העיצוב ישירות לאתר החברה.
באתר החברה יכול המשתמש לראות את המוצר שעיצב ברזולוציה גבוהה ובתלת מימד בכדי להתמקד בפרטים הקטנים ולאשר את הזמנתו. באתר ניתן לצפות גם בשולחנות ששיתפו גולשים אחרים. הזמנת השולחן מתבצעת באמצעות מפיץ מקומי, ששולח את המוצר ללקוח תוך 8-12 שבועות.
השירות מסחרי ופעיל כבר היום, אבל משהו מתפספס. סיפרתי על התהליך, הוא נשמע הגיוני ופשוט, כמעט מובן מאליו. הוא מציע מוצר חדשני, ייחודי, שעובר התאמה אישית לפי בחירתו של הלקוח – שירות נפלא מבחינה טכנית. מבחינה עיצובית, לעומת זאת, הוא אינו משדר איכות. זה מתחיל בתדמית החברה, בשפה הגרפית, בטיפוגרפיה ובעיצוב המידע – ומגיע עד לאיכות התמונות ודלות התכנים באתר. זה נראה לא רציני.
הבעיה העיצובית מתחילה עוד בשלב מוקדם יותר: עיצוב שולחנות סלון על גבי הטלפון הסלולרי הוא לא סביר. החיבור הוא מלאכותי ולא עונה על צורך ספציפי – קשה לי להאמין שהמשתמש הסביר ינצל את הזמן ההמתנה המבוזבז בתור למחלקה העסקית בבנק, בכדי לעצב את שולחן הסלון המחורר הבא שלו. זאת מבלי להתייחס כלל לממשק המסורבל, למגבלות הרזולוציה הנמוכה במסך, ולבעייתיות בכך שאת התצוגה התלת מימדית יכול המשתמש לראות רק באתר החברה.
כל ההתחלות קשות. אנו עומדים לפני תחילתו של גל גדול בו נראה יותר ויותר שירותים אינטראקטיביים המנסים למצוא את מקומם בפלטפורמה הסלולרית, עם מודלים עסקיים שונים המנסים לנצל את זמינותה, את ההתפתחויות בטכנולוגיה ובתחום עיצוב הממשק לסלולר, שירותים מבוססי מיקום ושירותים שמחוברים תמיד. תחילתה של בועה חדשה.
[מצאתי ב-core77]
Could be me הוא פרוייקט שיתופי בו המעצב הלטבי פול פייפר הזמין את אמני כל העולם ליצור עבודות עם פרשנות משלהם למשפט הנרקסיסטי משהו: "זה יכול היה להיות אני, אבל למעשה זה פול פייפר". 200 אמנים כבר השתתפו. מגוון הסגנונות, הרעיונות והטכניקות בעבודות השונות מרשים ומעניין. אולי זה באמת הוא.
Eco-cycle הוא חניון תת קרקעי אוטומטי לאופניים. המתקן פותח ביפאן – שם אופניים משמשים כאמצעי התחבורה העיקרי, והמוני זוגות האופניים החונים הם מפגע של ממש. ממשק המערכת פשוט וידידותי ומתמצה בקורא כרטיסים מגנטי.
בעת ההפעלה, זרוע רובוטית בוקעת מפתח המערכת, לופתת את זוג האופניים ובולעת אותם אל בטן האדמה. הסרטון מדגים את תסריט השימוש הבסיסי (ובהבזק משעשע של רגע צץ גם all your base, שהרבה זמן לא נתקלתי בו).
כל מתקן שכזה יכול לאכסן בתוכו עד 144 זוגות אופניים, והפעולה כולה מתבצעת במהירות מדהימה – היא אורכת רק 10 שניות. החניונים הללו כבר מפוזרים ברחבי טוקיו, ונבנים בטכנולוגיות ירוקות. הם משחררים את השטח הציבורי ומאפשרים לנצל אותו בצורה יעילה יותר, מבלי להתעלל בתושבים או לפגוע בשגרת יומם.
דני צ'ו פרסם תמונות נוספות, בהן גם תמונות מפורטות יותר של מערכת השילוט וההכוונה סביב המתקנים ואפילו סרטון יפאני המסייר במתקן מבפנים.
[מצאתי ב-boingboing]
מה קורה כשמחברים בין פעולה פיזית למטאפורה שלה? מוצר קטן עם רעיון פשוט ומקסים – זכרון usb נייד עם מעטפת של מחק. הצורה היא זמנית ודינמית, היא מושפעת מהשימוש של המשתמש, ונעלמת ככל שהוא מוחק יותר תוכן.
הקונספט מילולי ופשוט, אך מתמצת לתוכו את כל המשמעויות המטאפוריות על הזמניות של הזכרון, מחיקת זכרונות וכו'. עיצוב של studioroom906 מהונג קונג.
[מצאתי ב-trendland]
Flowerpots הוא סרטון אנימציה קצר, של המאייר השוויצרי רפאל סאמרהלדר. הסרטון זכה השנה בפרס של אדובי להישגיות בעיצוב. זוהי התחרות (המסחרית) הבינלאומית היוקרתית ביותר לסטודנטים לעיצוב, שסיבה בירוקרטית-טכנית מונעת מישראלים את הזכות להשתתף בה. סרטון מעולה.
[מצאתי ב-weheartit]
הברבור הלא גמור הוא משחק גוף-ראשון שמתרחש בעולם לבן לחלוטין. בכדי למצוא את דרכו בעולם הוירטואלי, השחקן יורה כדורי צבע בכדי לצבוע את העולם. כיוון שאין עלילה בינתיים, ההדגמה מתבססת על חוויית גילוי הסביבה וההפתעות הפזורות בה. החווייה הראשונית ייחודית, אך תתמצה במהירות – האתגר כרגע הוא ביצירת התפתחות משחקית שתשמור על ההפתעה והקסם לאורך המשחק.
במשחק שכזה עיצוב הסאונד ממלא חלק מאוד משמעותי, כיוון שהוא זה שעוזר לשחקן להבחין בין טקסטורות ומאפיינים של הסביבה שאין דרך אחת להבחין בהם, כמו הליכה במים. הסאונד עוזר גם לבנות מתח, להשאיר את השחקן מרוכז ומתעניין, ולמשוך את תשומת ליבו לפרטים שיעזרו לו להתקדם.
המשחק עדיין נמצא בשלבי פיתוח, העלילה עדיין לא מוגדרת, ואין עדיין תאריך רישמי להפצה. מדברים על מרץ 2009.
הקולאז'ים של המאייר הספרדי ג'וספה אלורזה עשירים בטקסטורות, מתחים, דימויים הזויים וצבעוניות מעולה.
בבלוג שלו, בספרדית, שמשמש כארכיון של עבודות קודמות, מצאתי גם מדריך שמפרט את תהליך העבודה שמאחורי אחד מהקולאז'ים. זה ספויילר, כי הקסם מתפוגג מצפייה בתהליך, והטאצ' המאוד ידני הולך לאיבוד.
החלק המפתיע כאן קשור דווקא לעיצוב סאונד. ג'וספה מציג קולאז'ים מוזיקליים ששומרים על הקסם שיש בקולאז'ים החזותיים שלו. גם בהם יש חיספוס, סוריאליזם ועושר של טקסטורות שמצליחים ליצור דיאלוג משלים בין שני התחומים השונים.
[מצאתי ב-ffffound]
חברת הביטוח AXA השיקה פוליסת ביטוח רכב חדשה וידידותית. החברה רצתה ליצור מודעות לביטוח החדש בערב השקה בו הוא יוצג לתקשורת. לכן, המשימה שלה הייתה לעורר עניין בקרבם, בכדי שיגיעו מרצונם החופשי לאירוע השיווקי. החברה יצרה סדרת מכוניות צעצוע שעברו תאונת דרכים, ושלחה אותן לעיתונאים.
הבחירה החכמה במכוניות הצעצוע העבירה את מהות הביטוח החדש – הוא פשוט כמו משחק ילדים. הקמפיין המפתיע הוכח כאפקטיבי בקרב העיתונאים, גרם לרבים מהם לכתוב על כך, ובסופו של דבר גם להגיע לארוע. לא פחות מ-90% מהם הגיעו. מרשים.
[מצאתי ב-directdaily]
