הרעיון מאחורי "חמישים אנשים, שאלה אחת" הוא פשוט, התוצאה מעלה חיוך של אושר. שואלים חמישים אנשים את אותה השאלה, מצלמים את התשובות שלהם והופכים את זה לסרטון. המיקום שנבחר הפעם הוא ניו יורק, הפסקול מגיע היישר מסרט של וודי אלן, העריכה מעולה. פרוייקט מקסים.
MacSign הוא אתר צרפתי המספק חדשות על מוצרי אפל בשפת הסימנים. מבחינה עיצובית, האתר מתבסס על השפה הגרפית של אפל – החל מהמבנה וצורת המשוב והאנימציה הבסיסית בממשק, ועד למראה הסרטונים והחולצות השחורות של השדרנים, המזכירים בצורה מסויימת את ארועי ה-keynote של אפל.
מאחורי האתר עומדת חברה המפתחת תבניות לוורדפרס ואפשר להתייחס לאתר כאל גימיק שיווקי שמטרתו לעורר תשומת לב. יחד עם זאת אתרים שנבנים לקהל יעד של חירשים היא התייחסות שלא נתקלים בה בדרך כלל ברחבי האינטרנט, בעיקר כאשר מדברים על תוכן חדשותי שמתבסס על וידאו. הנגשת אתרים לחירשים ולקויי שמיעה מתמקדת בדרך כלל בהוספת כתוביות לסרטונים והוספת גרסאות טקסטואליות לתכנים קוליים, שממחישים אותם. האתר יוצר בידול מפתיע משאר אתרי החדשות, ומסתכם לחוויית צפייה ייחודית בסרטונים ללא קול.
סדרת אייקונים של סמלי רשתות חברתיות ושירותי ווב 2.0 בסגנון אוריגמי, זמינה להורדה חינם בבלוג של פאדי דונלי. הסדרה מכילה 15 אינטרפרטציות קלילות לסמלי רשתות חברתיות, תוכנות ושירותי ווב 2.0 נבחרים, בהם גם התחכמות מיותרת משהו ללוגו של אינטרנט אקספלורר.
סדרת החולצות של W-41 מספקת לאדם הלובש אותן שירות המאפשר לסובבים אותו למצוא אותו ברחבי הרשת, עם דגש על הרשתות החברתיות. על כל חולצה מוטבע לוגו ייחודי, שאין זהה לו, אשר משוייך לרוכש החולצה בעת הקנייה. כאשר הקהל הרחב (כן, אנשים זרים) נתקל בחולצות עליהן מוטבע הלוגו, הוא מזהה שעליו לצלם אותן (ממרחק קרוב מאוד) באמצעות הטלפון הסלולרי בכדי לפענח את הזהות המשוייכת אליהן.
תהליך הזיהוי מתבצע באמצעות תוכנה אשר יש להתקין על הטלפון המצלם, חסם ראשוני שמסרבל את התהליך, כפי שקורה בכל נסיון להטמיע טכנולוגיה חדשנית שאינה מתבססת על סטנדרטים קיימים.
האדם המצלם את הסמל צריך כמובן להכיר את הסוג הזה של הבגדים, אך עם הזיהוי, יוכל המצלם לקבל את המידע אשר שוייך ללוגו הייחודי – פרטי הזיהוי של הלובש. עם הזיהוי, יוכל המצלם ליצור קשר ולשלוח הודעות, כיוון שפרטי הזיהוי מכילים לכל הפחות קישור אל האתר האישי של הלובש, הבלוג או כל פרופיל ברשת חברתית שהוא נמצא בו וביצע את השיוך אליה. עד צו ההרחקה, בכל אופן.
[מצאתי ב-ChipChick]
מקס קרנינג הוא הדמות הוירטואלית החדשה של חברת התוכנה Extensis. מקס נוצר בכדי לקדם את הגירסה החדשה של כלי ניהול הפונטים שלה, Suitecase Fusion 2, בנסיון ליצור עניין ויראלי בדמות ובזכותה לתוכנה.
למקס יש רמיזות של מבטא גרמני (הטקסט נאצי?), הוא אינו חוסך בדעותיו, גם במניפסט שלו, הוא פותח במלחמה כנגד טיפוגרפיה רעה ומכריז שריווח לא מוצלח הוא מתקפה חזותית. כמובן שיש לו גם פרופיל בפייסבוק ומיקרובלוג בטוויטר, שמשמשים כאמצעי שיווקי בלתי נפרד מכל קמפיין שמסתמך על ויראליות כיום.
קמפיינים המתבססים על דמויות פיקטיביות, ספק משעשעות, למטרות פרסומיות הן לא דבר חדש. לא מזמן ראינו קמפיין ויראלי שיווקי דומה מבית נוקיה שהמציאה את סטברוס, אמן ה-"position art" היווני שהכריז שהעולם הוא הקנווס שלו, והמכחול הוא טלפון של נוקיה שיש בו רכיב GPS.
יום לפני הבחירות בארה"ב, זו אולי ההזדמנות האחרונה לכתוב על אפליקציית ה-iphone הרשמית של ברק אובאמה, שהיא אמצעי יעיל ואפקטיבי לקריאה לפעולה (call for action), כלי שמאפשר לו להחדיר מוטיבציה בבוחריו ולתעל את תמיכתם לכדי פעולה ויראלית הניתנת לניתוב בהתאם לצרכי הקמפיין.
האפליקצייה מסדרת את רשימת הטלפונים הפרטית של המשתמש לפי מדינות, כאשר מדינות בעלות ערך גבוה יותר מבחינה אסטרטגית לקמפיין מקבלות עדיפות גבוהה יותר. המשתמש מקבל מידע סטטיסטי על מספר השיחות שביצע ותוצאותיהן – בכדי להחדיר בו מוטיבציה לבצע שיחות נוספות.
בנוסף לכך, האפליקציה מאפשרת ליצור קשר עם המטות במחוזות השונים, לקבל עדכוני חדשות והודעות, מידע על ארועים מקומיים, לצפות בסרטונים ובתמונות מהקמפיין וכן לקבל מידע על המצע והנושאים העומדים על הפרק.
מעניין לראות כיצד, אם בכלל, תנוצל טכנולוגיה יעילה שכזו לאחר הבחירות כאמצעי לשמירה על הקשר עם הבוחר ועם הציבור בכלל.
Poken היא ללא ספק הרשת החברתית עם הקונספט ההזוי ביותר שנתקלתי בו.
משתמשי פוקן (כן, בעברית זה נכתב בצורה מטופשת) יקנו לעצמם פוקנים, שהן דמויות פלסטיק המכילות סוג מסויים של התקן RFID המזהה אותן ומאפשר לאכסן בהן מידע. כאשר המשתמש מפגיש את הדמות שלו עם דמות של חבר ומצמיד את ידי הפלסטיק שלהן – מתבצעת לחיצת יד סמלית המעתיקה את הפרטים המזהים בין שתי הידיים – ובסופו של דבר תעדכן את רשימת הקשרים החדשים שנוצרו אל האתר. בפוקן המשתמשים למעשה בונים את הרשת החברתית שלהם בעולם הוירטואלי על ידי יצירת קשרים חברתיים עם אנשים בעולם האמיתי.
הצעצועים אלקטרוניים שעליהם מתבססת הרשת הם מרצ'נדייז לכל דבר, ומכירתם מאפשרת למתג אותם ו/או להשתמש בהם כפלטפורמת פרסום. כיוון שהפנייה היא לקהל צעיר, שמפרסמים תמיד מחפשים דרך להגיע אליו – התפוצה של הפוקנים כפלטפורמה פרסומית יכסו את העלות שלהם, ויצרו היתכנות להפיצם בחינם או תמורת סכום סמלי.
לאובייקטים הללו כפלטפורמה פרסומית או כמוצר מדף יש פוטנציאל על הנייר ליצור תזרים מזומנים אשר יכול לצמצם את התלות בפרסומות באתר עצמו. אבל מבחינה פרקטית – להתנות קיום של רשת חברתית וירטואלית בהימצאותם של אובייקטים פיזיים מגבילה את הויראליות ואת קצב ההתפתחות של הרשת, ובכך בסופו של דבר גם את הקיום שלה לאורך זמן. לכן, בכדי להגדיל את השימוש והצורך באובייקטים הללו, הטכנולוגיה של פוקן פתוחה מראש לקהל המפתחים, משלבת API עם סטנדרטים פתוחים (OpenSocial), בכדי להגדיל את הפוטנציאל של הטמעתה כטכנולוגיה סטנדרטית.
הרשת החברתית המוסלמית Muxlim מתכננת להשיק עולם וירטואלי תלת מימדי דמוי Second Life שמיועד למוסלמים בלבד, בו הם יוכלו ללבוש חג'אב ולהתפלל להנאתם במסגדים.
הגבלת העולם הוירטואלי למוסלמים בלבד תיושם בצורה של ענישה קולקטיבית, באמצעות חסימת כתובות IP שמקורן אינו במדינות ערביות. המודל העסקי לא מתחכם מדי, ומתבסס על חשבונות VIP, מכירת אובייקטים וירטואליים, פרסום, קהילות ממותגות ומרצ'נדייז.
Muxlim עצמה נראית כמו רשת חברתית סטנדרטית לחלוטין, וקשה למצוא בה סממנים שמבדלים אותה כרשת מוסלמית – כמובן אם מתעלמים מהחדשות השוטפות מאל ג'זירה ומהפיצ'ר שמאפשר לנווט בקוראן לפי סורות, לקרוא תרגומים ופרשנויות ולשמוע אותו על רקע תמונה של מכה בליווי סימולטני של כתוביות. ועדיין הרשת הזו מושכת מיליון וחצי משתמשים יוניקים בחודש שמחפשים לבדל את עצמם כמוסלמים ברשת.
[מצאתי ב-TechCrunch]
twitter הוא שירות מיקרובלוגים מעולה. הוא שירות ווב 2.0 מצויין, שנוצר בתקופת "הבועה השנייה", שכרגע עומדת בפני סימן שאלה מעניין, כמו הרבה חברות אחרות, בעקבות המשבר הכלכלי. טוויטר מייצגת את חברות הווב 2.0, כיוון שהיא אחת המצליחות בהן. נכון שלפעמים בטוויטר יש גם דאון טיים מבאס, אבל גם עם זה המשתמשים מתמודדים באהבה בדרך כלל, ולא נראתה נטישה מאסיבית של השירות בעקבות בעיות יציבות פה ושם, גם כשהמצב היה חמור.
על השאלה "מה אתה עושה?" עונות כמויות עצומות של אנשים בכל רגע נתון, בפוסטים שמוגבלים ל-140 תווים – באמצעות האינטרנט, מחשבי כף יד, הודעות טקסט, בלאקבריז, דוא"ל, יישומי משנה (api), גירסאות לוקאליות בשפות אחרות… על הכל חשבו בטוויטר כדי ליצור שירות מצליח. חוץ מעל מודל עסקי, שיתרגם את ההצלחה לכסף.
כמובן שגם עכשיו טוויטר מרוויחים כסף לא רע משיתופי פעולה והכנסות מזדמנות, וגם לגייס כספים אין להם קשיים חמורים במיוחד, והשאלה רלוונטית לרבות מחברות הווב 2.0 האחרות, אבל אל טוויטר מכוונים זרקורים רבים כתוצאה מהפופולריות הרבה שלה, והעניין בכך שתמצא מודל עסקי שמנצל את הצלחת השירות והפופולריות שלו (eyeballs בשפה מקצועית) הוא בכך שהמודל ישפיע על התעשייה כולה. אז כן, ב-2009 בטוויטר מבטיחים לספק תשובות (בעיקר לעצמם), והשירות המצליח יתורגם, אולי, לכסף.
אם עדיין לא ראיתם אותה, הפרסומת של Wario Shake It מבריקה. החוויה שהיא מעבירה את הצופה אפקטיבית במיוחד, כיוון שהיא מצליחה להפתיע את המשתמש בסביבה המוכרת לו (youtube), בזמן שההפתעה עצמה היא למעשה תמצית הקונספט הבסיסי של משחק ה-Wii שהיא מפרסמת.
